כשעזבתי את הבית לפני כמה שנים, זיהיתי הזדמנות ולקחתי איתי את כל התקליטים שהצטברו אצלנו בבית במשך השנים, בדיעבד זו היתה החלטה נכונה כי עם השנים, כל מה שלא לקחתי איתי מצא את דרכו לחירייה, ואני בטוח שגם התקליטים היו מגיעים לשם אם לא הייתי לוקח אותם.

עם השנים, ניצלתי הזדמנויות זהות בבתים של אחרים (בדרך כלל אצל חברים ממוצא פולני שאוהבים לזרוק) והעשרתי את האוסף שלי, וכשגרתי בתל אביב, הייתי קונה מידי פעם בחנויות כמו האוזן השלישית (סניף שיינקין) או חור בשחור (ליד דיזינגוף סנטר) תקליטים יד שנייה (או יד רביעית, אי אפשר לדעת), אבל היום החנויות הללו נסגרו ואני גם בקושי מגיע לעיר.

אני לא מתפלצן ואומר שהסאונד של התקליטים זה משהו אחר, זה באמת משהו אחר אבל תכלס, אם בא לי לשמוע שיר, הרבה יותר נוח בלחיצת כפתור להפעיל את ה MP3, מאשר להוציא את התקליט, לנקות אותו, לנקות את המחט (שתמיד תלוי עליה סיב אבק), ולקלוע בדיוק לשיר שרציתי לשמוע, או לשמוע את כל הצד עד שמגיעים לשיר הספציפי.

אבל יש בכ"ז משהו בתקליטים, כי זה משהו אחר, זה חתיכת פלסטיק עם פסים שבמגע עם מחט משמיע מוזיקה – זה קסם שהדור של היום לא יכול להבין אותו – השבוע התארחו בביתי ילדי מחזור 1990 והלאה (בני משפחה), הסתכלו בתמיהה על אוסף התקליטים שלי ופשוט לא האמינו לי שהפלסטיק הזה משמיע מוזיקה – לרגע אחד הרגשתי זקן אבל אחרי שהפעלתי להם תקליט לדוגמא (הכבש השישה עשר), הם כל כך התלהבו ששמענו את כל צד א' – אחר כך זה עבר לשלב הנגיעות בתקליט (והרי ברור שאסור לגעת בתקליט כי זה משאיר טביעות אצבעות ושומן!) ולשלב השאלות המכשילות (איך עוברים בין השירים? למה צריך להפוך צד? למה צריך לנקות את התקליט? ) והחלטתי לסיים את הדיון, ולהשאיר את הנושא כמסתורי.

אני כבר לא בעסקי התקליטים, הם עדיין אצלי מוצגים לתפארת בסלון (כי אין מקום אחר), והפטיפון מונח ליד המכשירים המולטי-טאסקינג האחרים בבידורית, והוא אפילו מחובר למערכת (אבל לא לחשמל), אבל אני כבר לא רוכש, והאמת היא שבקושי שומע (סתם כי לא יוצא לי לשבת בסלון בלי שהטלוויזיה פתוחה), אבל אני לא מוותר עליהם, ואם יש לכם במקרה אוסף תקליטים שבא לכם להיפטר ממנו (כי זה תופס מקום ואתם גם ככה לא שומעים) – אז תגידו לי, אני בא לאסוף.

ובלי קשר, נתקלתי השבוע באתר יצירתי במיוחד- Sleeveface , של אנשים יצירתיים שמצאו עוד דרך מקורית להנציח את התקליטים, הנה כמה תמונות שאהבתי מהאתר אבל אם גם אתם בקטע (היצירתי או התקליטי), אתם חייבים להיכנס ולראות את שאר היצירות:

עם דיסקים אי אפשר לעשות את זה!

לכל אחד יש אירועים שקרו לו בילדותו והוא זוכר אותם לעד, אני זוכר את שלושת הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע, אני זוכר בדיוק עם מי הלכתי, באיזה בית קולנוע, מי ישב לידי ומה אכלנו אחרי הסרט (בד"כ גלידה או קרפ שוקולד).

השבוע שידרו בפעם האלף ב- YES HD את הסרט "חזרה לעתיד 2" ואני נזכרתי שישבנו בקולנוע, אי שם לפני 21 שנה, וראינו את העתיד – ראינו שכל המכוניות בעתיד יעופו והכבישים המהירים יהיו בשמיים, ראינו נעליים שקושרות את השרוכים לבד, חולצה שמתאימה את עצמה לגוף, סקייטבורד מעופף, מיקרו שהופך ב-10 שניות פיצה בגודל של עוגיית עבאדי לפיצה חמה גדולה ועסיסית ובכללי ראינו איך אוטוטו, עוד 20-25 שנה, החיים שלנו יהיו יפים.

עברו 20-25 שנה ומה יש לנו היום?

• אוטוסדרדת מכוניות מעופפות לא נראה לי שנראה בקרוב, אפילו רכבת תחתית עוד לא הצליחו להרים פה, את כביש 6 עדיין בונים ובכלל למי יש כסף למכונית מעופפת? בקושי אני מצליח לשלם טסט וביטוח על המכונית הנוכחית שלי, והיא כבר בת 13.

• חולצה שמתאימה את עצמה לגוף – מעניין אבל חברות האופנה לא יעודדו את הפיתוח, עדיף להם להמשיך לייצר חולצות שמתאימות לך בול בחנות ואחרי שלוש כביסות אי אפשר ללבוש אותן יותר וצריך לקנות חולצה חדשה.

• מיקרו מהיר – לא יודע למה אבל הרעיון הזה, מגניב ככל שיהיה, די מפחיד, אם פיצה קטנה הפכה לגדולה, מי יותר אילו קרני אינפרא-אלפא-גמא הופעלו עליה ותוך כמה זמן נקבל ממנה סרטן?
• נעליים שקושרות את השרוכים אוטומטית – סתם מיותר
• סקייטבורד מעופף – מי נוסע בסקייטבורד בימינו? כשכל ילד בן 13 דוהר לידך בכביש החוף על אופניים חשמליות או סקוטר חשמלי, אז להפעיל את הרגליים כדי להתקדם? באוויר או לא באוויר זה פשוט לא ילך

בקיצור, חבל שבסרט הם לא נסעו לעתיד של שנת 2095, וככה לפחות לא נהיה פה כדי לגלות ששום דבר לא קרה.

הוא מספר לי על חקירות שמתבצעות ממש בימים אלה, על מרדפים של שוטרים אחרי גנבים, על בלשים שפיצחו חקירות מסובכות, על תאונות דרכים שמתרחשות בכל הארץ, על אנשים נעדרים שנמצאו וכאלה שעדיין נעדרים וכמובן על תפיסות סמים, והוא אפילו תמיד מפרט מה תפסו וכמה כדי שנבין למה יש עכשיו בצורת בארץ.

בניגוד למה שאנשים חושבים על שוטרים, שהם חברים רק של שוטרים אחרים, החבר השוטר שלי הוא חבר של כולם, אפשר לשאול אותו כל שאלה בעולם והוא תמיד עונה, גם לאלו ששואלים אותו שאלות מעליבות או מקללים את המשטרה.

אני לא מכיר אותו בשמו הפרטי, אבל החבר השוטר שלי, שידוע גם כפרופיל משטרת ישראל – הדף הרשמי בפייסבוק, הוא הדבר הכי מעניין שקרה לי בשבועיים האחרונים.

אני לא יודע מי בדיוק עומד מאחורי היוזמה הזאת, אבל משטרת ישראל שיחקה אותה בענק! בין תופעת הלייק שהתחילה להימאס לקבוצות הפייסבוק שנפתחות כל בוקר כמו חיקויים לשיר המקפלות, משטרת ישראל מעדכנת סטטוסים כל כך מעניינים, שרק בזכותם אני נכנס לפייסבוק מידי יום.

גם אתם יכולים להיות חברים של משטרת ישראל, הם מקבלים כל אחד, גם בעלי עבר פלילי, קרבת דם למשפחת פשע ומורידי תוכנות פרוצות (עובדה – אני התקבלתי).

הנאה מובטחת

נ.ב.

התמונה הראשית היא של סטאלין – לא מצאתי תמונת שוטר מספיק טובה, הם לא מצטלמים טוב.

קניתי אותו בדוכן ב-MBK ככה סתם בהחלטה של רגע.
אני לא מכור לגדג'טים, אני לא פריק של סלולאר. פשוט הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון כשמוכר תאילנדי הציג לבחור צרפתי את המכשיר, וממש התחנן בפניו שיקנה.

בזמנו (לפני שנתיים וחצי), אף אחד לא ידע מה זה אייפון, ולמה זה טוב, כולם ידעו שאפל עשתה פעם מחשבי תואם-אפל אבל היא נכשלה ומאז היא עושה בעיקר מכשירי MP3.
הקטע הזה של המסך מגע היה נראה כמו אופנה חולפת, ואני מודה שלרגע חשבתי לעבור לדוכן הבא שמכר מכשירי PSP אבל שלט קטן בעברית משך אותי בכ"ז לדוכן הספציפי הזה.

על השלט היה כתוב: "המוכר בדוכן הזה אמין והוא יכול לפרוץ לכם את המכשיר לשימוש ברשת אורנג'". בדיוק באותה תקופה הייתי בין עבודות ולכן לא היה לי מכשיר קבוע אבל היה לי סים של אורנג' אז אמרתי – "יאללה, שיהיה עם מה לשחק סנייק בטיסה הביתה".

אני יודע שזה נשמע הכי פלצני בעולם אבל אני באמת מאוהב בו. הוא צמוד אליי בלילה וביום, כשמופיע בו התפוח הלבן אני מקבל כאבים בצד, כשילד מבקש לשחק בו אני מתרץ שאני מחכה לשיחה חשובה או שאין לי בטרייה ובאופן כללי אני לא אוהב שאנשים שאין להם אייפון רוצים לגעת בו כי תמיד הם מחזירים לי אותו כשכל האייקונים רועדים.

זר לא יבין זאת

כשהתחילה הסדרה LOST הייתי בן 27, גרתי בדירת חדר בשיינקין ועבדתי בעבודות מזדמנות.
את הפרקים הראשונים ראיתי דרך המחשב, בלי תרגום, כי לא היה מי שיתרגם, ועל תרגום מובנה יכולנו רק לחלום.
כשהתחלתי לצאת עם אשתי לעתיד, החלטתי לשדרג את רמת החיים שלי וקניתי דיוידי קורא צרובים וקורא DIV-X ! זה היה שיא הטכנולוגיה, עלה מלא כסף, והתאים לאללה לטלוויזיה 20 אינץ' שהיתה לי.

תוכנית על אנשים שהתרסקו באי בודד שקורים בו דברים מוזרים ויש בו מפלצות. ממש השרדות עם תסריט ובאנגלית.

השנים עברו והסדרה המשיכה, קניתי LCD גדולה ואח"כ פלאזמה גדולה יותר, הוט התחילה לשדר את הסדרה רק חודש אחרי השידור בארה"ב ואח"כ יום אחרי ואז גם ב-HD, התרגום השתפר מתרגום בצד לתרגום מובנה ולאיכות HD, הכרנו את Gil05, את שלוגי ואת האינדיאנית שלו, קייט התנשקה עם ג'ק ואז עם סוייר ואז שוב עם ג'ק ואז עם אהרון ושוב עם ג'ק, בן הפך ממנהיג הרעים לכוסית האי, לוק הפך לעשן, סוייר נשאר עם אותו אורך שיער וגילוח והארלי נשאר שמן.
אני הספקתי לעבור 4 דירות, לאמץ 2 חתולים, לסיים את התואר, להחליף 3 עבודות, להתחתן ולהפוך לאבא.

הפרק האחרון של LOST שודר אתמול. לא ציפיתי לסוף שישאיר אותי בשוק, אבל הייתי בשוק מהסוף המאכזב.

ומה עכשיו?

סופרנו נגמר
דקסטר נגמר
LOST נגמר
אפילו 24 נגמר

נראה לי שהגיע הזמן לכבות את הטלוויזיה ולהתחיל בחיים האמיתיים

אני בן 34 נכון להיום, נשוי + ילד + חתולה + אייפון

אני עדיין לא יודע מה לכתוב על עצמי, כשאדע אני מבטיח לעדכן את העמוד הזה.

אם אתם ממש מתעקשים אתם יכולים למצוא אותי גם ב: