"אופיר קותיאל הידוע גם כקותי וקותימן (נולד ב-1982) הוא מוזיקאי ומפיק ישראלי שיוצר מוזיקת רגאיי-Fאנק-אפרוביט-פסיכדלית-אלקטרונית.

קותיאל נולד בירושלים וגדל בזכרון יעקב לזוג פרופסורים לביולוגיה וגאוגרפיה. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל 6, ובתופים וגיטרה בגיל 14.

ב-2009 הוציא קותימן את הפרויקט "ThruYOU" בו הוא דגם קטעים מעשרות סרטונים מוזיקליים חובבנים ביוטיוב, והפך אותם לשבעה סרטונים מוזיקליים חדשים שהעלה לאתר יוטיוב, הפרויקט הופץ בצורה ויראלית באינטרנט, והגיע ללמעלה ממיליון צפיות תוך פחות משבוע.

בסוף השנה בחר הטיים מגזין בפרויקט כאחד מ-"50 הממצאות של השנה" . הפרויקט משך תשומת לב רבה לא רק בשל התוכן המוזיקלי, אלא בשל פריצת הדרך בתחום של שימוש בעקרונות תוכן חופשי ביצירה והפצה של אומנות.

וזה מה שאומר קותימן רגע לפני הצפייה בקליפ (ואני רק מצטט מיוטיוב):

me and my good friend karolina walking around the streets of Tel Aviv with a guitar and a pocket camera – this is what came out of it

השיר הזה הוא בן 30 שנה בערך, אני גדלתי על הכבש השישה עשר, ומעניין אותי אם הבן שלי גם יאהב את השירים שלהם או ששירים עם פסנתר ישמעו לו נורא טיפשיים ונורא איטיים ?

אני מבטיח לבדוק את הנושא ולעדכן.

מילים: יהונתן גפן
לחן: יוני רכטר
מתוך "עוד להיט"

כשעזבתי את הבית לפני כמה שנים, זיהיתי הזדמנות ולקחתי איתי את כל התקליטים שהצטברו אצלנו בבית במשך השנים, בדיעבד זו היתה החלטה נכונה כי עם השנים, כל מה שלא לקחתי איתי מצא את דרכו לחירייה, ואני בטוח שגם התקליטים היו מגיעים לשם אם לא הייתי לוקח אותם.

עם השנים, ניצלתי הזדמנויות זהות בבתים של אחרים (בדרך כלל אצל חברים ממוצא פולני שאוהבים לזרוק) והעשרתי את האוסף שלי, וכשגרתי בתל אביב, הייתי קונה מידי פעם בחנויות כמו האוזן השלישית (סניף שיינקין) או חור בשחור (ליד דיזינגוף סנטר) תקליטים יד שנייה (או יד רביעית, אי אפשר לדעת), אבל היום החנויות הללו נסגרו ואני גם בקושי מגיע לעיר.

אני לא מתפלצן ואומר שהסאונד של התקליטים זה משהו אחר, זה באמת משהו אחר אבל תכלס, אם בא לי לשמוע שיר, הרבה יותר נוח בלחיצת כפתור להפעיל את ה MP3, מאשר להוציא את התקליט, לנקות אותו, לנקות את המחט (שתמיד תלוי עליה סיב אבק), ולקלוע בדיוק לשיר שרציתי לשמוע, או לשמוע את כל הצד עד שמגיעים לשיר הספציפי.

אבל יש בכ"ז משהו בתקליטים, כי זה משהו אחר, זה חתיכת פלסטיק עם פסים שבמגע עם מחט משמיע מוזיקה – זה קסם שהדור של היום לא יכול להבין אותו – השבוע התארחו בביתי ילדי מחזור 1990 והלאה (בני משפחה), הסתכלו בתמיהה על אוסף התקליטים שלי ופשוט לא האמינו לי שהפלסטיק הזה משמיע מוזיקה – לרגע אחד הרגשתי זקן אבל אחרי שהפעלתי להם תקליט לדוגמא (הכבש השישה עשר), הם כל כך התלהבו ששמענו את כל צד א' – אחר כך זה עבר לשלב הנגיעות בתקליט (והרי ברור שאסור לגעת בתקליט כי זה משאיר טביעות אצבעות ושומן!) ולשלב השאלות המכשילות (איך עוברים בין השירים? למה צריך להפוך צד? למה צריך לנקות את התקליט? ) והחלטתי לסיים את הדיון, ולהשאיר את הנושא כמסתורי.

אני כבר לא בעסקי התקליטים, הם עדיין אצלי מוצגים לתפארת בסלון (כי אין מקום אחר), והפטיפון מונח ליד המכשירים המולטי-טאסקינג האחרים בבידורית, והוא אפילו מחובר למערכת (אבל לא לחשמל), אבל אני כבר לא רוכש, והאמת היא שבקושי שומע (סתם כי לא יוצא לי לשבת בסלון בלי שהטלוויזיה פתוחה), אבל אני לא מוותר עליהם, ואם יש לכם במקרה אוסף תקליטים שבא לכם להיפטר ממנו (כי זה תופס מקום ואתם גם ככה לא שומעים) – אז תגידו לי, אני בא לאסוף.

ובלי קשר, נתקלתי השבוע באתר יצירתי במיוחד- Sleeveface , של אנשים יצירתיים שמצאו עוד דרך מקורית להנציח את התקליטים, הנה כמה תמונות שאהבתי מהאתר אבל אם גם אתם בקטע (היצירתי או התקליטי), אתם חייבים להיכנס ולראות את שאר היצירות:

עם דיסקים אי אפשר לעשות את זה!

קיבלתי במייל והייתי חייב לשתף…

אם מישהו יודע פרטים נוספים נשמח לשמוע

השני חקיין.

אבל השלישי, השלישי מביא איתו את כל העולם: